ולתפארת מדינת ישראל

מאז טקס יום העצמאות ה71 למדינת ישראל הפייסבוק, האינטרנט והעיתונים גועשים סביב מילותיה הכמעט לא ממלכתיות של מארי נחמיאס והשביס של לינור אברג'יל. או יותר נכון - מה לקהילה ולטקס הדלקת המשואות? (אמלק - "קבלת השונה")

כל שנה מחדש אני מלא תקווה שמישהו או מישהי מהקהילה הגאה ישיאו משואה למען האחדות של מדינת ישראל, למען חגיגת השונות, חגיגת האחדות, או במילותיה של מארי נחמיאס "שכולנו נהיה יד אחת".
השנה שני להט"בים השיאו משואה, וכל מה שנאמר היה "קבלת השונה". ואני תוהה, אני תוהה למה דרוזים יכולים להגיד "בשם הקהילה הדרוזית" וערבים יכולים להגיד "בשם הקהילה הערבית" אבל כשהומו או לסבית עולים לבמה, אי אפשר לומר "בשם הקהילה הגאה".

יש קונפליקט מסוים ביום הזה. כשמדברים על הצבא, אז דיי ברור שלצבא ולקהילה הגאה יש היסטוריה דיי גדולה ולא מאוד מזהירה שכוללת הורדת קצינים בדרגה ברגע שמוציאים אותם מהארון, חסימת האפשרות להגיע לדרגות גבוהות מטעמי ביטחון מידע ואיך אפשר בלי תדמית החייל המאצ'ו, הגברי, ההטרו שלא הולך יד ביד עם הקהילה הגאה. לא חסרים הסיפורים מדוד, יהונתן וחיילים אחרים על הומופוביה, בושה והרצון להשתייך לנרטיב הישראלי בצבא עם.

וכשמדברים על השואה ועל זיכרון השואה טוב לנו לזכור רק את השישה מיליון, ולא את כל המיליונים הנוספים שנספו. אנחנו לא מדברים על שורדי שואה להט"בים שעברו מסכת עינויים פיזית, מינית, זהותית ונפשית.

אבל עדיין, כל יום עצמאות, אני מוצא את עצמי בשקיקה מול מסך הטלוויזיה, בוהה במסך כמו שאר המדינה, ושואל את עצמי האם אני באמת חלק מזה. ואז מתחיל השיח על שונות ואטימות כמובן שלא הוזכרו צמד המילים "הקהילה הגאה" או "להט"ב" אך גרוע מזה, מרחו אותי, את חבריי וחברותיי בקבלת השונה, ומיד לאחר הטקס שצף של גדענות נוסח "תרבוש רב קומות".

וברגע שהפוסט של השופט בדימוס עודד אל-יגון עולה, מתחיל השיח השמור והאהוב, כאן מתחילה קבלת השונה. על ראשה של לינור אברג'יל מתנוסס בגאון שביס, לא תרבוש ולא כובע, אלא חלק מהנראות של הרבה נשים דתיות. אך לא מספיק השיח של הקטנת האישה ולגלוג על נראותה, צריך גם לדון בשיח על גזענות, או נכון יותר - תרבוש.
למה לא מתלהמים ומעלים אינספור כתבות כשרב מחנך את תלמידיו להומופוביה, או כשחוק גאה נוסף נוסף בכנסת. למה הפייסבוק בישראל לא זועם כשחבורה מרביצה להומו שכל מה שהוא עשה זה לצאת ממועדון? כששוטר שוב מכה טרנסית ברחוב? כי הדיון על יהדות ונראות יהודית הוא חלק מהשיח הנרטיבי של המדינה? הקהילה הגאה לא מספיק ישראלית? היא לא ברוח הארצ-ישראליות?

ובאותה נשימה וקונפליקט ארוך שנים של הדרה והכלה, מארי נחמיאס בת ה92, המזרחית, שורדת השואה מטוניס, ששברה כל מחסום ונבחרה להדליק משואה של אהבה, השתינה על הממסד כשלא הקריאה טקסט שעבר אישור ממלכתי, ואוי הברוך אמרה את המילים האסורות - יהודים, ערבים ודרוזים, באותו משפט יחד עם המילה הממש אסורה, שלום.

אני, קוויר פלוני בן אלמוני ואלמונית, משיא משואה זו, לזכר כל הלהט"בים שנרדפו, עונו, נרצחו ושעונו לאחר מותם עקב השיכחה, גם בתקופת השואה וגם בימינו אנו, למען ההומואים בארגוני המחתרות שנרצחו כי היוו פגיעה בביטחון הלאומי, למען עתיד טוב יותר גם לקהילה הגאה. ולתפארת מדינת להטביסטן.